יצהר

עייש

הסיפור של מעיין

 

​מעיין נולדה בברזיל, במשפחת אומנים וציירים.

היא הכירה את דוד בצרפת והם עברו לגור כמה שנים בברזיל. שם התחילו לעבוד עם שפע אבני החן של המקום, זהב וכסף. 

 

אבל דוד התגעגע לארץ ומעיין חיפשה את השורשים של משפחתה שאבדו איפה שהוא בפורטוגל, בימי האינקוויזיציה. כשהם עלו לישראל, דוד חזר בתשובה ומעיין התגיירה יחד עם בנם.

בירושלים הם הכירו את העבודה ביודאיקה: דוד התמחה בפיליגרן תימני ומעיין ציירה על כלי כסף.

דוד למד עם רבי ציון ברכה זצ''ל והרב מרדכי עטיה, והתבשם מתורתם של המקובלים בעיר הקודש. וזה הוביל אותם לסגולות. הסגולה הראשונה היה ה' מכסף: ''הא להם זרע של יוסף הצדיק'' –לפריה ורבייה . מאז הם ראו הרבה תינוקות שנולדו אחרי שהזוג ענד את התכשיט. ואולי גם זה שהוביל אותם לארץ יוסף

 הם גדלו את ילדיהם ונכדיהם במרומי הרי השומרון, בישוב יצהר, שם הם הקימו את בית המלאכה, בנוף המרהיב המשקיף מהרי גלעד עד רצועת החוף.

היום מעיין ממשיכה  ליצור צורפות יהודית על פי המקורות ולהשתמש באבני סגולה יהודיות עם הידע של הקבלה ולפי גדרי ההלכה.

כשבאים חתן וכלה להזמין טבעת היא משתדלת לצרוף במתכת את כל חלומותיהם. הניסיון והידע יחד עם אהבת הארץ מוליד יצירות עם שבעת המינים, מקומות הקדושים, פסוקים משירה שירים ותהילים.

מעיין מספרת

כשהילדה הקטנה שלי הלכה לגן נכנסתי בהילוך הרבה יותר גבוה לעבודה. עד אז רק ציירתי עבור בעלי ולא ממש צרפתי.

אז הלכתי לסדנה ללימודי צורפות של יעל שקדי בכפר סבא כדי ללמוד מההתחלה, למרות שחייתי כבר הרבה שנים את העבודה עם הכסף והזהב.

זה היה ממש נפלא: ההפריה שמקבלים כשעובדים יחד עם אנשים אחרים משדרגת מאוד את היכולת היצירה. ובסדנה פרגנו לי ממש וקיבלתי מלגה מיעל להמשך הלימודים. השתתפתי בכמה תערוכות (אחת מהעבודות שלנו נמצאת כרגע בבית התפוצות בתערוכה של קמיעות) עד שהגעתי לתחרות לתכשיט לשנת 60 למדינת ישראל ממוזאון היהלומים ברמת גן.

הגשתי ציור של סיכה שהיא דוכיפת, הציפור הנבחרת כציפור לאומית בכול הדרה: כל הצבעים היפים שלה באבני גרנט (אדום) ,סיטרינים (צהוב וכתום) ויהלומים קטנטנים שיצרו הכתמים הלבנים שבכנפיים והזנב של הציפור. בקצה המקור היא החזיקה ביהלום של 60 נקודות עם ברק כחלחל.

הציור נבחר והגיע לשלב הביצוע. הייתה הרבה סיאתה דישמיה והאמן שימי בן דור מכפר אדומים נרתם לעזרתנו. השגתי את כל האבנים – דבר לא מובן מאליו בגדלים הקטנים שהיינו צריכים. ואז הגיע שלב השיבוץ של האבנים וקניית היהלומים... חשבנו שלא נצליח לסיים את הפרויקט.

בשבוע האחרון לפני הגשת התכשיט למוזיאון פניתי לגרשון מסיקה. הוא לא היה הראשון והיינו צריכים חסות. הגענו בשעה מאוחרת לבניין משרדו. הכל היה שקט, כולם מזמן הלכו הביתה. רק בחדר של גרשון היו קולות. יום קבלת קהל של ראש המועצה. לא ידענו איך נתקבל – והופתענו מאוד לטובה. יותר מהחסות החומרית שקבלנו, הרגשנו חזק את טפיחת השכם, האכפתיות והתמיכה האמיתית של מי שבאמת רוצה שנצליח

אשרינו שזכינו.

העבודה בבית המלאכה

תמונות

ליצירת קשר עם מעיין עייש

הדוכיפת